באתי מעולם הכושר. שנים של "עוד חזרה", "עוד קילו", "תסגרי את הבטן".
אז כשהתחלתי יוגה, עשיתי את מה שידעתי: כיווצתי הכל. כל תנוחה היתה קרב, כל שיעור היה מבחן. הייתי חזקה — ותפוסה לגמרי.
ואז מורה אחת אמרה לי משפט שלקח לי שנים לעכל: את משתמשת בכל הכוח שלך. נסי להשתמש רק בכוח שצריך.
סטירה וסוקהה. יציבות ונינוחות. בכל תנוחה, שתיהן ביחד.
זה אחד העקרונות הכי עתיקים ביוגה, והוא פשוט להבנה וקשה לביצוע: תנוחה טובה היא לא התנוחה שבה הכל מכווץ. היא התנוחה שבה עובד בדיוק מה שצריך לעבוד — והשאר משוחרר. הכתפיים לא חייבות להשתתף בכל דבר. הלסת בטח שלא.
ועכשיו תחשבו על זה מחוץ למזרן.
כמה פעמים אנחנו "מחזיקים את הכל" — בעבודה, בבית, בזוגיות — עם כל הכוח, כשאפשר היה עם חצי? כמה אנרגיה הולכת על כיווץ שאף אחד לא ביקש?
חזק זה לא קשיח. עץ קשיח נשבר ברוח. העצים ששורדים סערות הם אלה שיודעים להתכופף.
בתרגול, כל פעם שאתם בתנוחה, שאלו את עצמכם: מה פה עובד ולא צריך לעבוד? ואז שחררו את זה. זה כל הסוד. להיות חזקים במקומות הנכונים — ורכים בכל השאר.