הסיפור שלי
הייתי אמורה להיות רופאה.
נולדתי למשפחה של רופאים. גדלתי עם תחושה שהגוף הוא משהו שצריך להבין, לנהל, לשלוט בו.
לא ידעתי אז שהרצון לשלוט בגוף יכול להפוך לדבר ששולט בך.
מילה אחת
הייתי בת 14 כשמישהו קרוב אמר לי משהו לא לעניין. מילה אחת. הוא כנראה שכח אותה עוד באותו יום. אני לא.
התחלתי לשים לב למה שאני אוכלת. ואז להפחית. ואז לעשות דברים שלא סיפרתי עליהם לאף אחד. לא הייתה לי מילה למה שקורה, אז גם לא הייתה לי דרך לשאול את עצמי אם צריך לעצור.
אי אפשר לעצור משהו שלא מבינים ואין לו שם.
בחוץ הכל נראה בסדר. הייתי טובה בלימודים, שאפתנית, כזאת שתמיד תעשה הכל כדי להצטיין. מי שהכיר אותי ראה בדיוק את מה שציפה לראות. ככה עברו כמה שנים.
החלום האמריקאי שהפך לסיוט
אחרי הצבא הפכתי למאמנת כושר אישית. עפתי על הריח של חדר הכושר בבוקר, על האנשים שחיכו לי. אבל מתחת, מה שלא דיברתי עליו המשיך. לא נעלם, לא הוקל. סתם התמקם לו בשקט ליד כל השאר.
ואז החלטתי שאני חייבת להגיע לניו יורק. הגעתי עם חלומות גדולים וחסכונות קטנים. החסכונות נגמרו קודם. רציתי רפואה, זה לא הסתדר. עבדתי כאופר בפרברים, בלי רכב, במערכת יחסים שלא ידעתי לקרוא לה רעילה. לא הבנתי איך הגעתי לשפל הזה.
יום אחד, באחד הקורסים בתואר, התבקשנו להכין הרצאה על נושא חופשי. ישבתי מול המסך וכתבתי שתי מילים בתיבת החיפוש: הפרעות אכילה.
זו היתה הפעם הראשונה שנתתי שם לדבר שחייתי איתו כמעט עשור.
"אולי תנסי יוגה"
מישהו שהיה בחיים שלי באותה תקופה זרק את זה באיזו שיחה. חשבתי שאין לי מה להפסיד והתחלתי את האתגר הראשון שנתקלתי בו, בקטע הכי אקראי: עשר דקות ביום, שלושים יום.
לא הבנתי בכלל מה זה עומד לעשות...
הסתבר שדרך היוגה, הגוף התחיל לעבוד על דברים שהראש לא הסכים או לא יכול היה לגעת בהם. מה שהתחיל כעשר דקות תרגול הפך בהדרגה למשהו ששינה את מסלול החיים שלי.
נסעתי להודו. נכחתי פיזית בשיעור יוגה בפעם הראשונה, עם כל הפרפקציוניזם שלי, בודקת כל הזמן אם אני עושה את זה נכון... ואז תפס אותי צחוק בלתי נשלט שלא הצלחתי לעצור. אבל סיימתי את השיעור.
חזרתי לארץ והמשכתי לתרגל. באחד השיעורים, אחרי תרגול עוצמתי במיוחד, ניגשתי למורה להגיד תודה — ועוד לפני שהוצאתי מילה, התחלתי לבכות. בלי יכולת להירגע או לדבר. בעלה של המורה ניגש אליי, ובלי להגיד הרבה, פשוט נתן לי פלייר לקורס מורים ליוגה.
הבנתי.
לא אכפת היה לי איפה. לא אכפת היה לי כמה. קיבלתי את הפלייר וידעתי.
היום
עברתי קורס מורים של שנתיים, ולאט לאט משהו באיך שדיברתי, איך שהתייחסתי לגוף, לכסף, לעצמי — השתנה. היום אני עושה את אותה דרך עם המתרגלים שלי.
אני מלמדת יוגה כבר כמעט עשור. ויניאסה, אשטנגה, יין. אנחנו משפחה במסע נוודות — חצי שנה בסרילנקה, עכשיו וייטנאם — והילדים שלי ראו אותי מתרגלת יותר פעמים משראו אותי מבשלת. אני בסדר עם זה.
כל מה שעברתי עד היום הוא הסיבה שאני עושה את זה, כל יום מחדש.
קריאת השבט
הראש שלך הביא אותך רחוק. אבל לא לכל מקום.
YOGIT היא יוגה לאנשים חושבים. אם אתה כל היום פותר, מחליט, עסוק בחשיבת יתר — והגוף שלך נשאר קצת מאחור — אנחנו כאן כדי לפתוח לך חלון ליוגה, ולהחזיר אותה למהות שלה כמו בימיה הראשונים.
יש דברים שהגוף יודע לפתור טוב מהראש. לא צריך להפוך לאדם אחר בשביל זה, לא צריך גמישות ולא מנטרות. צריך להגיע ולתרגל, אפילו קצת בכל פעם.
זה מה שאנחנו עושים פה: תרגול פרקטי, ליווי של מי שהיתה במקום הזה ורואה אותך באמת, וקהילה שמרגישה כמו משפחה.
תבוא כמו שאתה.