אני אגיד את זה ישר: אני מהאנשים שהראש שלהם לא שותק.
רשימות, תרחישים, ניתוחים של שיחה שהיתה לפני שבוע, תכנון של שיחה שאולי תהיה בעוד חודש. אם יש תחרות חשיבת יתר — אני על הפודיום.
ביוגה קוראים לזה מאנקי מיינד. קוף שקופץ מענף לענף, ממחשבה למחשבה, בלי לעצור לנשום.
ועכשיו החלק שרוב האנשים מפספסים: המטרה היא לא להרוג את הקוף.
לא מנסים להשתיק את הראש. לומדים לא להיסחף עם כל מה שהוא זורק.
הראש שלך הוא לא אויב. הוא הביא אותך רחוק — לתואר, לקריירה, למשפחה, לכל הדברים שבנית. אבל הוא לא יכול להביא אותך לכל מקום. יש דברים שהגוף יודע לפתור טוב ממנו.
בתרגול, כשעולה מחשבה — והיא תעלה, מאה פעמים — לא נלחמים בה. שמים לב אליה, כמו שמסתכלים על אוטובוס שעובר ברחוב. אפשר לראות אותו. לא חייבים לעלות עליו.
בהתחלה עולים על כל אוטובוס. אחרי חודש, מפספסים אחד מדי פעם בכוונה. אחרי שנה, יושבים בתחנה ורואים את התנועה עוברת — וזה, מסתבר, שקט אמיתי. לא ראש ריק. ראש שעובד, ואתה שכבר לא חייב לרוץ אחריו.
בשביל זה לא צריך רטריט בהודו. צריך מזרן, עשר דקות, ונכונות לפגוש את הקוף שלך בעיניים.