יש רגע כזה בכל שיעור.
מישהו נכנס לתנוחה, מרגיש שהיא לא מושלמת, ומיד מציץ הצידה לבדוק איך היא נראית אצל השכן. מישהי אחרת מוותרת שנייה לפני שנהיה מעניין. ומישהו שלישי נלחם בתנוחה כאילו היא יריב, בכוח, בשיניים חשוקות.
ואני עומדת שם ורואה בעצם משהו אחר לגמרי.
אני רואה איך האיש הזה יושב בישיבות עבודה. איך האישה הזאת מוותרת על דברים שחשובים לה. איך השלישי חי את כל החיים שלו — בכוח, בשיניים חשוקות.
מה שאתה עושה על המזרן זה מה שאתה עושה בחיים.
זה לא קסם וזו לא מיסטיקה. זה פשוט מה שקורה כשלוקחים אדם, מורידים ממנו את הטלפון, הפגישות והרעש, ומשאירים אותו לבד עם הגוף והנשימה שלו לשעה. אין איפה להתחבא. הדפוסים עולים מעצמם.
ופה מגיע החלק הטוב: על המזרן, בניגוד לחיים, אפשר לתפוס את הדפוס בזמן אמת ולבחור אחרת. לראות את עצמך ממהר — ולהאט. לתפוס את הוויתור שנייה לפני — ולהישאר עוד נשימה אחת. לזהות את הכוח המיותר — ולרכך.
התנוחה היא רק תירוץ. המעבדה האמיתית היא אתה.
בפעם הבאה שאתה על המזרן, שים לב לא רק מה הגוף עושה — אלא איך אתה מגיב אליו. שם נמצא כל הסיפור.